כללי
אורך
המסלול כ-7
ק"מ
ומשך ההליכה כ-
6-4 שעות.
המסלול
לא קשה להליכה ומתאים למשפחות.
הדרך
מרהיבה ביופיה כל השנה.
המסלול
אינו מעגלי ויש להשאיר רכב בסופו,
כמתואר
בהמשך.
ציוד
חובה – פנס.
איך מגיעים
משער
הגיא נוסעים לבית שמש (כביש
38).
מעט
לפני הכניסה לבית שמש ואחרי המשטרה,
פונים
מזרחה (שמאלה)
בכביש
החדש העוקף את בית שמש (כביש
3855)
לכוון
רמת בית שמש.
נוסעים
כ-1.8
ק"מ
ופונים בכיכר שמאלה [1]
בכביש
העולה למערת הנטיפים
ולנס הרים (כביש
3866).
לאחר
9
ק"מ
נסיעה, ואחרי
מושב נס הרים,
רואים
מצד ימין שלט חום המפנה לעבר חרבת
בית עיטאב
עם סימון שבילים כחול
עליו [3]
. (אם
פספסתם,
תגיעו
לאחר 300
מטרים,
בצד
שמאל של הדרך אל קפה/
מסעדה
"בר
בהר").
נפנה
בשלט ימינה ונחנה בסמוך לבית הקברות
המקומי,
ומכאן
יתחיל המסלול.
הקפצת
רכבים לסוף מסלול
לפני
שנתחיל בהליכה,
נקפיץ
מס'
רכבים
לסוף המסלול.
יורדים
חזרה בכביש 3866
לכיוון
בית שמש,
ובצומת
(כיכר)
עם
כביש 3855
לוקחים
שמאלה (דרומה)
לכיוון
"רמת
בית שמש"
. ממשיכים
בנסיעה,
עוברים
את מושב זנוח (מימין)
וממשיכים
עד למקום המסומן מצד שמאל "למחצבה",
שם
עושים סיבוב פרסה וחוזרים חזרה עד שרואים
מצד ימין שלט חום "למערת
התאומים".
לוקחים
ימינה בשביל עפר [2]
ונוסעים
כ-
500 מטר
עד לחניה מסודרת,
נקודה
[10]
במפה
המצורפת.
לעבר חרבת
בית עיטאב
מצידו
הימני של בית הקברות,
מתחילה
דרך עפר בסימון שבילים אדום.
נצעד
עמה בינות למטעים,
חורש
נטוע המורכב בעיקר מאורנים,
וחורש
טבעי ים תיכוני המורכב מעצי אלון,
אלה
וחרוב.
מולנו
נפרש נוף האופייני להרי יהודה.
לאחר
כק"מ
וחצי נגיע לעין בית
עתאב מסומן [5]
במפה. הנקרא
בערבית עין חוד
(מעיין
השוקת).
זהו
מעיין הנובע מתוך מבנה אבן קטן,
כאן
נעצור להתרעננות בברכת המעיין הנקיים.
בהמשך
נראה פיר בנוי נוסף אשר קרקעיתו היא חלק
מנביעת המעיין.
מהמעיין
נטפס בינות לעצי הבוסתן לעבר חורבות
הכפר הערבי בית עיתאב שבראשו חרבת
בית עיתאב [6].
מבצר
עתיק ששרידיו עוד בתקופה הצלבנית (המאה
ה-
12 לספירה).
המבצר
שוכן בנקודה אסטרטגית הצופה על כל האזור,
וממוקמם
בקו פרשת המים בין נחל
דולב מצפון לנחל המערה
מדרום.
בתקופות
מאוחרות יותר שכן באזור כפר ערבי בשם
בית עיתאב.
תושבי
הכפר שיקמו במאה ה-
19 את
המבצר,
והשרידים
שאנו רואים היום בחורבה,
רובם
מתקופה זו.
כפי
שניתן לראות בדרך העולה אל המבצר,
הכפר
התבסס על חקלאות מסורתית המבוססת על
טראסות בהר,
בהם
בוסתנים מושקים במי גשמים (חקלאות
בעל)
ובמי
מעיינות (חקלאות
שלחין),
וכן
על רעיית צאן ועיזים.
בשנת
1948
בימים
20-21
באוקטובר,
ערך
צהל את מבצע "ההר"
בו
הורחב הפרוזדור הצר והבלתי בטוח העולה
לירושלים לכיוון
דרום מערב.
במהלך
המבצע כבש צהל את הכפר דיר אל-הווא
(חניון
הר יעלה של היום)
ואת
הכפר המדובר,
בית
עיתאב.
מראש
המבצר ישנו נוף מרשים לעבר הרי
ירושלים והרי חברון
במזרח ובדרום,
ולעבר
מישור החוף והשפלה במערב.
בימים
עם ראות טובה ניתן לראות את קו החוף ואת
בית שמש בתווך.
לאחר
הביקור במבצר נמשיך ללכת עם השביל האדום.
שימו
לב למערות הרבות הפעורות בצד ימין של
השביל,
רובן
המכריע מערות קבורה מסוגים שונים,
מערות
בנויות ומערות חצובות,
חלקם
עם עיטורים.
אנו
נמשיך עם השביל האדום במורד השלוחה.
במהלך
ההליכה הנינוחה נראה מסביבנו צומח מגוון
בשלל צבעי פריחה,
בהתאם
לחודש בשנה.
לאחר
כ-
800 מטרים
השביל האדום עוזב את דרך העפר ומתחיל
לרדת שמאלה,
לעבר
נחל המערה.
באמצע
הירידה נעזוב את השביל ונצעד מזרחה
על קו הגובה כדי לחפש את עין
סופלה [8].
עין סופלה
לאחר
הליכה של כ-50
מטרים
במקום בו עובר מעל לשביל בו אנו הולכים,
קו
מתח עליון,
נראה
עץ אלון
ענק הצומח מעל לנקיק קטן בין
שני סלעים גדולים,
מעליהם סלע נוסף.
בינות
לסלעים ושורשי
העץ נובע עין סופלה.
שימו
לב כי במהלך החיפוש אחר המעיין,
נראה
סימנים רבים וישנים של השביל האדום,
אשר
בעבר עבר בנתיב זה.
בנחל
מתחבר השביל האדום עם השביל הירוק שזה
מכבר מתפתל לו בתוך הנחל.
עין
סופלה,
אשר
בעבר השקה כפר ערבי קטן בשם אל סופלה
(משמעותו-
הנמוך),
אשר
שכן באוכף נמוך בין שתי גבעות ונעזב גם
הוא בשנת 1948.
לאמיצים
ולרזים במיוחד שיעזרו בפנס,
ניתן
להיכנס מבעד לפתח הקטן,
ותוך
התלכלכות בבוץ,
להיכנס
למערה תת קרקעית שבה נובע המעיין.
לאחר
כ-300
מטרים
מתפצל השביל האדום שוב שמאלה לעבר אפיק
נחל המערה.
מכאן
ובמשך שלושת הקילומטרים הבאים,
עובר
השביל האדום בתוך סבך מרשים ונעים במיוחד
של עצי אלון מצוי,
קטלב וזית הצומחים פרא באפיק
הנחל.
מפעם
לפעם בעת ההליכה,
מגיעים
למשטחי סלע גדולים
שהמים שחקו,
נראה
כי אלו מגלשות לא רעות בכלל ולפעמים
הדרך הטובה ביותר לעבור אותם היא בהחלקה
על הישבן כלפי מטה.
לאחר
שלושת הקילומטרים תתגלה בצד ימין של
הנחל מערת התאומים
[9].
מערת
התאומים
מערוץ
הנחל מוביל שביל קצר אל מערת התאומים.
המערה
היא מערת נטיפים מרשימה שנוצרה בעקבות
המסת המים את הגיר.
הדבר
קורה בתהליך כימי פשוט שנקראת קארסט,
ומכאן
השם מערה קארסטית.
במערה
כזו ישנן תופעות יפיפיות הנקראות בעברית
נטיפים וזקיפים.
מדובר
בסלע הנוצר עם טפטוף המים מתקרת המערה
כלפי מטה.
כל
טיפה משאירה אחריה קמצוץ זעיר של סידן
אשר במהלך אלפי שנים יוצר נטיף.
באותו
הזמן על הרצפה גדל והולך לו זקיף.
לאחר
אלפי שנים יכולים הנטיפים והזקיפים
להתחבר לעמוד מרשים.
מספר
עמודים כאלו ניתן לראות במערה עצמה.
יש
לציין כי נגיעת יד אדם,
שהיא
שמנונית מטבעה'
הורסת
את התהליך הממושך.
הכניסה
למערת התאומים סגורה בחודשים נובמבר
עד 1
במרס
מאחר ובמערה מתגוררים ארבעה סוגי עטלפים.
העטלפים
הם יונקים שבמהלך השנים סיגלו לעצמם
קרום בין הגפיים הקדמיות המאפשר להם
לעוף.
בארץ
ישנם 31
מיני
עטלפים,
30 מינים
של עטלפי חרקים (שם
שניתן להם בעקבות המזון העיקרי שלהם),
ומין
נוסף של עטלף
פירות.
לעטלפים
חוש שמיעה מפותח והם מנווטים את דרכם
בחשכת המערה בעזרת גלי קול שהם מייצרים.
כאשר
גלי הקול הללו,
שאנו
כבני אדם לא יכולים לשמוע,
פוגעים
בחפצים שונים,
נוצר
הד שהעטלפים מסוגלים לשמוע ולנווט
בעזרתו.
במערת
התאומים חיים כאמור,
ארבעה
מיני עטלפים:
עטלף הפרי
המצוי וכן נשפון דק
אוזן,
אפלול
מצוי ופרסף
גמדי,
שלושת
האחרונים עטלפי חרקים.
בחודשי
החורף,
ממעטים
העטלפים בפעילות והם מתבססים על מעט
מאוד אנרגיה כמקור חיים.
הכניסה
למערה בחודשי החורף מעירה אותם ומסכנת
את חייהם שכן,
כשהם
מתעוררים עולה מייד טמפרטורת גופם וכך
הם שורפים את האנרגיה שצברו כדי לעבור
את החורף בשלום.
כדי
להיכנס למערה ולגלות את תוכנה,
יש
להצטייד בפנסים.
רשות
הטבע והגנים הסדירה בתוך המערה מעקה
שניתן להיעזר בו ואין לעבור אותו.
תוך
כדי הליכה יקיפו אותנו הלחות,
קולות
טפטוף המים והנטיפים והזקיפים שכולם
משרים אווירה קסומה.
לאחר
הירידה נגיע לחלל המערה הגדול בו נוכל
להתרשם מנטיפים והזקיפים.
אגדה מספרת
כי תושבי הכפרים הערביים ששכנו באזור
פחדו להיכנס למערה בגלל השד הנורא ששכן
בה. יום
אחד החליט אחמד הצעיר להראות לכולם את
אומץ ליבו.
הוא
נכנס למערה והגיע עד לסופה.
הוא
לא מצא שום שד
וצחק על פחדם של חבריו.
כדי
להוכיח שהיה במערה החליט לתקוע יתד בסוף
המערה אותו יוכלו למצוא המפקפקים באומץ
ליבו. תקע
אחמד את היתד באדמה,
ומבלי
לשים לב העביר אותה גם דרך גלימתו.
כאשר
החל לצאת החוצה הרגיש אחמד כי הנה השד
האיום תפס אותו.
הוא
ניסה לרוץ אך לא יכול היה להתקדם.
רגליו
הכשילו אותו ומרוב פחד הוא התאבן בו
במקום...
מאז
ניתן לראות את הסלע בדמותו
אי שם בסוף המערה.
מהחלל
הגדול מטפס גרם מדרגות נוסף,
שלצידו
מעקה אל מעיין המערה שנשפך לתוך בריכת
מים חצובה.
האגדה
מספרת על אישה עקרה
שהגיעה הנה ושתתה ממי המעיין הנובע
בתחתית המערה ומאוחר יותר ילדה לפתע
תאומים.
מכאן
שמה של המערה מערת התאומים.
עד
היום אנשים רבים שותים כמה טיפות ממי
המעיין בתקווה.
המערה
עצמה בנויה מחללים נוספים,
אך
שימו לב הם עמוקים מאוד ומסוכנים ואין
לטייל בהם.
לאחר
הביקור במערה נחזור אל השביל האדום ונרד
עוד כ-
600 מטרים
במורד הנחל עד שנגיע למגרש העפר שבו
השארנו את רכבי ההקפצה.
|
